החלטה בתיק בפ"ת 3811-06-11

בפניי בקשה לפסילת המשיב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961.

1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, גרם חבלה לאדם, נזק לרכוש תוך נהיגה רשלנית ופנייה שמאלה שלא בבטחה.
2. עפ"י כתב האישום, בתאריך 18/02/11 נהג המשיב ברכב מסחרי בכביש 90 מכוון כללי מגדל לכיוון כללי טבריה. בק"מ 415.9 של הכביש ישנה הצטלבות בין הכביש לבין שביל גישה לחוף רחצה בכנרת, אליו שם המשיב פעמיו. באותו זמן, נהג בכיוון הנגדי, שמעון חרמש (להלן: "המנוח"), באופנוע מסוג סוזוקי. המשיב ביצע פנייה שמאלה בקלות ראש וברשלנות, ללא תשומת לב מספקת לנסיבות הכביש וחסם את נתיב נסיעתו של המנוח, וזאת לאחר שהבחין במנוח מתקרב לצומת. בעקבות האמור, התנגשה חזית האופנוע בדופן הימנית-אחורית של רכב המשיב וכתוצאה מכך נהרג המנוח במקום ושני כלי הרכב ניזוקו.
3. עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לפסילתו של המשיב עד למתן פסק דין בעניינו, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה. בקשה זו עומדת לדיון בפניי. 

טיעוני הצדדים :

4. ב"כ המבקשת טען לקיומן של ראיות לכאורה והדגיש כי התנהגות המנוח לא היותה גורם לתאונה הקטלנית וכי האחראי הבלעדי לתאונה הנו המשיב, אשר הפר חובתו ליתן זכות קדימה למנוח, הגם שהבחין בו טרם הפניה שמאלה. עוד טען ב"כ המבקשת כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה, מתוצאותיה ומעברו התעבורתי של המשיב, הכולל 28 הרשעות תעבורה קודמות. לדבריו, אין בנסיבותיו האישיות של המשיב הצדקה לדחיית הבקשה והשיהוי בהגשתה קצר ועומד על כחודש ימים מתום הפסילה המנהלית. ב"כ המבקשת הוסיף כי אין מקום לסיווג הפסילה, שכן סיווג ירוקן את הפסילה מתוכן. 
5. ב"כ המשיב עתרה לדחיית הבקשה ולחילופין בלבד ביקשה לסווג את הפסילה לצורך הסעת בנו של המשיב הסובל ממחלת  C.Pלטיפולים ולניתוח. ב"כ המשיב טענה כי אופן נהיגת המנוח הביאה לנפילתו, לפגיעתו ולקרות התאונה ולמצער קיים אשם תורם המשליך לקולא על נסיבות קרות התאונה. עוד טענה כי מקום האימפקט אינו בנתיב נסיעת המנוח, השחזור שערכה המשטרה אינו נכון, בזמן האימפקט רכב המשיב היה בשול וקשת הפניה הפוכה לסימונים בכביש. עוד טענה ב"כ המשיב כי נגרם למשיב נזק ראייתי היות שכמות הדם אשר ניטלה מן המנוח לא הספיקה לבדיקת שכרות וסמים והפנתה לעברו הפלילי של המנוח. ב"כ המשיב הוסיפה כי הבקשה הוגשה לאחר שהסתיימה תקופת הפסילה המנהלית ורישיונו של המשיב הוחזר לו וכי המשיב אינו מסוכן לציבור שכן מיוחסת לו נהיגה איטית מדי, קיים אשם תורם מצד המנוח ועברו התעבורתי אינו מלמד על מסוכנות שעה שמשנת 2008 לא ביצע עבירות תעבורה כלל ובשנת 2009 עבר הכשרה והוציא רישיון נהיגה על רכב ציבורי. ב"כ המשיב הדגישה את נסיבותיו האישיות של המשיב, שהנו אב לששה ילדים ומטפל בבנו בן  ה-15 הלוקה בשיתוק ונזקק להסעה ליעדים שונים. המשיב ממלא תפקיד זה, ומקבל בתמורה קצבה מטעם המל"ל, כך שאם יפסל רישיונו של המשיב, יפסיד מקור הכנסה זה.

דיון :

6. בתאריך 1/8/07 התווסף לפקודת התעבורה סעיף 46ב, לפיו כאשר מוגש כתב אישום נגד נאשם, על עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין, אלא אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגת הנאשם סכנה לציבור, שאז רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה כאמור.

הסמכות לפסול נאשם מלהחזיק ברישיון נהיגה עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו, היתה קיימת עוד בטרם תוקן סעיף 46ב לפקודת התעבורה. החידוש שבתיקון הוא, שבכל הנוגע לנאשם, אשר היה מעורב בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, קיימת חזקת מסוכנות, שהנטל להפריכה מוטל על כתפי הנאשם: לא יסתור את אותה חזקה - ייפסל עד לתום ההליכים, יסתור את החזקה - רשאי בית המשפט שלא לפסלו (בש"פ 9588/07 משה טרבלסי נ' מדינת ישראל; בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל - פורסמו במאגרים  המשפטיים).

7. השיקולים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לבחון האם נסתרה חזקת המסוכנות העומדת נגד הנאשם, הנם בעיקרם שניים: קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ובחינת מסוכנותו לשלום ציבור המשתמשים בדרך, כפי שזו עולה מנסיבות התרחשות התאונה ומעברו של הנאשם (בש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל; בש"פ 7399/00 שמואל לחמי נ' מדינת ישראל; ב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל; בש"פ 8161/06 אליעזר גבריאל נ' מדינת ישראל - פורסמו במאגרים המשפטיים).

ראיות לכאורה :

8. חובת הזהירות המוטלת על המשיב מקורה בתקנה 41 שכותרתה: "אין פנייה אלא בבטחה", המורה כי נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש, כמו גם מתקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה לפיה נוהג רכב המתקרב לצומת ועומד לפנות שמאלה, יתן זכות קדימה לרכב הבא ממול ומתקרב לצומת. זכות קדימה מוגדרת בתקנה 1 כ"אי המשכת הנסיעה או אי התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם".

בהתאם להלכה הפסוקה, זכות קדימה תינתן בהתחשב במרחק של בעל הזכות מן הצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהא אשר תהא. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות הקדימה לעקוב אחר בעל הזכות עד תום הפנייה כדי להבטיח שאינו מסכנו (ע"פ 10332/03 חיים בלייכר נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים המשפטיים).

מן התשתית הראייתית הלכאורית שבפניי עולה כי המשיב הפר את חובת הזהירות ובגין התרשלותו נגרמו התאונה ותוצאותיה. אפרט להלן את עיקר הראיות המעגנות מסקנתי.

9. הבוחן קבע בדו"ח הבוחן כי המשיב הוא שגרם לתאונה כיון שפנה שמאלה, חסם דרכו של המנוח שהגיע ממול ולא נתן למנוח זכות קדימה, למרות שמוטלת עליו החובה לעשות כן.

לפי סעיף 4, 14 לדו"ח הבוחן , שדה הראיה של המשיב ממקום כניסתו לצומת לעבר כוון הגעת המנוח היה 123.8 מ'. הבוחן חישב את מרחק העצירה של האופנוע וקבע כי כשהמשיב החל בפניה, היה המנוח במרחק של 42.7 מ', הנמצא בתחום שדה הראיה של המשיב. 

10. בהסתמך על ממצאי זירת התאונה, קבע הבוחן כי ההתנגשות בין שני כלי הרכב ארעה על נתיב נסיעת המנוח, נתון המחזק את המסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על המשיב.

הבוחן סימן בחץ על גבי תמונות הזירה את מקום האימפקט, שנקבע לפי תחילת סימן הטבעת צמיג רכב המשיב (תצלום 5) ומיקום סוף סימן החריצה של האופנוע (תצלום 4).